"שלום, טום"

"שלום, טום"

שם המחבר/ת: הלנה מגר-טלמור

17 במאי 2020 

מונטה קרלו

שלום טום, ערב טוב,

מה שלומך?

מה שלום אשתך היפה? והילדים הנפלאים שלך?

מפגש ה"זום" האחרון שלנו, לפני למעלה מחודש, היה מעניין, ומאז שוחחתי גם עם מושמי, כרגיל שיחה עסיסית־משהו. היה לי חשוב לראות את כרים, אבל אני מבין למה הוא לא "הגיע", וגם אצלך מסתמן עומס לא רגיל, אשמח לשמוע ולדעת מה קורה אצלך. האושר של פייר משמח אותי, וכשזו הסיבה שבשלה מתקשים לשמור על קשר רציף, הרי שאני מביט בזאת בסלחנות ובהנאה רבה. אני צוחק לעצמי, כמובן. זהו אחד הדברים שלא עובר באי־מייל – הנימה, הטון, החיוך. אלא שעל מנת לעשות סדר במחשבות, להבהיר או לחלופין לדייק את סימני השאלה, עדיין לא מצאתי דרך טובה יותר מאשר לכתוב. ראה אל מי אני מדבר, אני זוכר היטב איך אהבת את הלוח המחיק ואיך נהגת להסתובב עם המחברת שבה, כך אני יכול לשער, רשמת לעצמך אי־אלה חוויות, אמירות, ספקות (?), גם כשהיית בטוח כי אף לא אחד מבחין בכך.

והינה, כעת, אני שוב מנצל, במבוכה, את הערוץ הזה, שהיית אדיב דייך לפתוח בפניי, כדי לשתף אותך בנבכי רגשותיי, בנפתוליהם. ואולי אתה בחוכמתך החדה תוכל למקד ולהשחיז עבורי היסוסים המכבידים עליי. שהלוא מי כמוך ששינן, וחזר ואזכר בפנינו עד כמה היערכות בתקופת אי־ודאות תחייב אותנו בגמישות תודעתית. 

מאז שאשתי הלכה לעולמה, דחקתי ונמנעתי מ"לצלול" אל ים הבדידות, שאלוהים יעזור לי, איזו קלישאה כתבתי כאן, ניסיתי להימנע מכך. בכל אופן, אני משוכנע שעמדת על כך בעצמך. פייר האיר את עיניי וכמעט סנוור אותי, אני שוב צוחק, על כך שבהיותי המבוגר שבחבורה, נוסף לזאת שאני רופא, אני לא יכול להרשות לעצמי לשהות בחשכת המעמקים. נו, אם התחלתי במטפורה הזו, אמשיך בה, ואסמוך על נדיבותך כי תסלח לי עליה.

אתה יודע שכאשר פנינו לתורכיה, פייר דאג שאגיע ללונדון, לבני, ואתה יודע שמיהרתי לצאת משם. בזמנו, שיתפתי אתכם, באריכות יתר, אני יודע, בהתחבטות שלי לאן להמשיך, כאשר הדבר היחיד שהלם בעצמיותי הוא, אני מודה, איפה לא אהיה בודד. ועדיין, סירבתי להכיר בזאת ביני לבין עצמי. אלא שהמציאות הכתיבה ומכתיבה את דברה, ואפילו אני לא יכולתי לכחש עוד לחששותיי ולפחדי. במעוני, בוודאי בהתחלה, אני מתמודד מדי יום עם מלאך, עם או בלי מירכאות, היחידוּת.

 

מחלוני נשקף נוף יפה, יש לי גינה קטנה, ואני שוקד ומפתח תחומי עניין, לחלקם נרשמתי לסדנאות המעוברות ב"זום", את חלקם זנחתי. וברור הוא, שאני משוחח לא מעט עם חבריי שכאן, אם כי הם התמעטו, נסעו להיות עם ילדיהם, הסתגרו יותר ויותר, שניים מהם עברו לעולם שכולו טוב.  קראתי לא מעט על בדידות, שיש מי שהגדירו אותה כאויבת מספר אחד של האנושות בכלל, ושל הזקנים בפרט. היא הוכרזה רשמית כגורמת לירידה קוגניטיבית וכמקצרת חיים. בד בבד, אני לחלוטין משוכנע שזו הרגשה סובייקטיבית, שרכיב ממנה נובע מתוך השוואה שאדם עורך לעצמו בין מה שהוא רוצה שיהיה לו לבין מה שיש לו. זאת, ללא קשר לתנאי חייו. הגדרה חמקמקה לה, לגלמודיות. בעניין אחד קיימת תמימות דעים: האדם יכול לפתח את יכולתו ליהנות מזמן עם עצמו.

בתחילה, ואני לא צריך להרחיב זאת בפניך, עשיתי את הטעות הנפוצה וניסיתי להחזיק את עצמי בתוכה של פעילות מתמדת, כך שכשהערב יגיע, אשתרע, ללא רגשות אשם, מול הטלוויזיה, ואגלוש לשינה. רק בזמן האחרון למדתי להאט, אני קשוב ללבד שלי. אני באמת מגזים עם האמירות האלה, נכון? כוונתי היא, שאני מנחה את עצמי, מאמן את פנימיותי, לדעת להיות לבד אך לא בודד.

אני משתאה לנוכח המחשבה לפיה בתקופות שונות בחיי, כמו בהווייתם של אנשים אחרים, חיפשתי, לעיתים חיפשתי נואשות, דקות וימים שיאפשרו לי מנוחה. ואולם, כאשר הקריירה "לא קיימת", התפקיד המשפחתי הוא יותר של צופה מאשר של אדם פעיל, קשה למצוא משמעות, ערך, שימלאו את החללים הפעורים. 

האמת היא שסירבתי להיכנע, אני מניח שזהו שנותר מישותי כרופא. "פיתוח" הלבד שלי, הבנתי, הוא קריטי, לפחות כדי להעניק לי תחושה של שליטה בחיים, התרעננות, בריאות במובנה ההוליסטי. אני מרשה לדמיון שלי לפרוס את זרועותיו ולעטוף אותי. לא שזה קל ופשוט, לא. אבל אני מתַרגל ומתמיד. עד זה מכבר, היו אלה הזיכרונות מאשתי ומהיחד שלנו שחיבקו אותי, וכעת אני בהחלט יכול להרגיש איך נרקמת בתוכי עלילה אחרת. אני מניח שבפניך אני יכול להתוודות – התחלתי לכתוב ספר – אשמח להעביר לידיך את ארבעת הפרקים הראשונים, אם תרצה, ואשמח אף יותר לחוות דעתך. ואנא, סלח לי, כי אני מכביד על ימיך הדחוסים.

בו־זמנית, אני חש בנקיפות מצפון על כך שאני מקדיש זמן כה רב לעצמי. רק לעצמי. כאדם שרוב־רובם של מעייניו היו נתונים לזולת, הרי שהימים האלה, שכולם אגוצנטריים, לא נוחים לי. זהו אשר אהבתי יותר מכול בהרפתקה שלנו, המיקום שלי, שממנו יכולתי לעזור, לתמוך, לכוון, הנקודה שממנה התבקשתי להביע את דעתי ושהיא קיבלה חשיבות־מה. האמן לי כי דבריי לא מגיעים ממקום של רחמים עצמיים, לא כעת. בוודאי שהיו חודשים ארוכים שזו הייתה הנימה המתלווה למילותיי, לא עתה. ההבנה הזו, כי חשוב לי, אולי מתוך אגו גדול מדי המאפיין לא מעט רופאים, שהאובייקטים המסודרים במחשבתי, בתודעתי ובניסיון חיי יקבלו קול,  הניעו אותי לעבר הכתיבה. רציתי לתת "להם" יקום ועצמות בדיונית, להלך אותם מתוך נרטיבים וליצור שיקוף לתמות האוחזות ברחשיי הפנימיים.

ושמא נובע הדבר מהיציאה חוצץ כנגד הגישה, התפיסה, שבה מערכות מדינה, מערכות חברתיות, מתבוננות על זקנים. לקדם משרעת של תחושות כבוד כלפיהם, כלפינו, המבוססת על יכולתנו, להעצים אותנו, ובעיקר לפקוח את המבט לכך שאנחנו יכולים להוות עוגן תרבותי.

לצורך תחקיר שישמש אותי בכתיבת הספר, וללא ספק גם לצרכי הרחבת הדעת ועולמי האומנותי, פניתי להרבה, להרבה מאוד, כתבות, טורי דעות, מחקרים מדעיים. היו לי כמה וכמה גילויים מפליאים בדיוקם. ובהקשר הנוכחי, צעירים־זקנים, הגעתי אף לדברים הבאים.

אתה בוודאי מכיר את הביטוי "או־קיי, בומר". הוא הופיע בשנת 2019, וסימן את "התקפת" דור המילניאלים. נדמה כמו ה"בומרים" היו ליעד בהטלת החיצים הזו, ירי לעבר מטרה מחוורת. ברור הוא, שבני דור המיליניום השתלבו בתקשרות ובעשייה־תעשיית התרבות, כלומר הם כבר יושבים בעצמם בעמדת המבקר או הפרשן, וכך החלו הצעירים להשתמש ברשתות החברתיות ובכל התקשורת כדי להשחיר את דיוקנו של הדור המבוגר. אי־אפשר שלא לקלוט שהעולם סביב נמלא ב"בומרים", שאיכשהו "מצליחים" לעצבן, "להיתקע" בכל מקום ולהיות בטוחים בכך שצריכים אותם. "או־קיי, בומר" הפך להיות משפט מחץ אולטימטיבי. ובנוסף לו, החלו להופיע קבוצות ותגיות ברשתות החברתיות שמוקדשות לבדיחות ולחיקויים של "דור הבומרים". אנחנו מוצגים כעילגים, כמקובעים, כגזענים, כרפי שכל.

אם אני יכול לתמצת זאת, הרי שה"בומר" הוא תמונת תשליל של המילניאל. בעוד שהאחרון תופס את עצמו כמי ששייך לדור עילאי, בוודאי מבחינה מוסרית, הרי שה"בומר" הוא סקסיסט, חסר מודעות סביבתית, טיפש ורוצה להרע. אין לא רצונות משל עצמו, ויעדו הוא לקלקל את הטוב שמבקשים המילניאלים להפיץ בעולם. וכחותם, הרי שה"בומר" חסר תקנה.

אתה לבטח תגלה אמפתיה כלפי זה שאני מתקומם על כך. שאני "בומר" שיש לו היסטוריה. שאני שייך לדור שנולד בשלהי מלחמת העולם השנייה, ושבעצם אני שייך לדור השערורייתי ביותר במאה שעבר, דור שהושמץ שוב ושוב לאורך חצי המאה האחרונה ועורר גלים, רגשות עזים והדים.

התיאור הנוכחי של ה"בומר" משכיח את העובדה שלמושג "בומר" דווקא יש היסטוריה, והוא מתייחס לדור שכבר ידע השמצות רבות בעבר. שהרי ה"בומרים", הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, הם לא עוד דור: הם הדור. 

בצעירותי, ראיתי את עצמי כשייך ל"ילדי הפרחים", גם אם לא בפועלי, לבטח ברוחי. דור ההיפים, תרבות הנגד, מרד הסטודנטים, אלה שייכים לדורי. יצאנו נגד הורינו השמרניים, עזבנו את הבית ועצבנו מחדש את התרבות בדמותנו אנו – משוחררת, אינדיבידואליסטית ובלתי פורמלית. אולי לא סחפנו את כל בני דור ה"בייבי בום", אך בהחלט היינו נוכחות אינטלקטואלית. נאחזנו במרדנות.

אולי תוכל לגלות אהדה לכך שאני מביט באירוניה על המרד העכשווי כנגדנו. והלוא, ה"בומר" לא שייך לדור שמרני. כמה מגוחך הוא להציג אותנו כשריד של ימי הביניים. קול תודעתי רועם באוזניי, שהרי אני רגיל לתפוס את עצמו כמרדן בשם הנאורות והקידמה.

ולאחר שהרציתי בפאתוס שכזה, אני מנמיך את להבת נס ההתקוממות שלי, ויודע כי דווקא משום כך, אנחנו, אני, מתקשה להרפות. מסרב להכיר בכך שעולם הערכים שלי התיישן והוא כבר ממזמן לא חדש ולא מהפכני. אנחנו, אני, כנראה לא יודע להיות זקן.

ואני מיטלטל. מחד, אני זקן, ערירי, מתאים במדויק לתמונה שמשרטטת קווים לדמותי, זה שחייבים לכוון אותו איך לא להיות בודד. ומאידך, כשאני מערער על כך, אני אותו הזקן שלא יודע "לזרום".

ברור לי שהדבר האחרון שמעניין את המילינאלים ואת בני דור ה־Z , הצעירים מהם, הוא להאזין לביוגרפות של ה"בומר", להקשיב לסיפורי המאבקים של שנות ה־60 וה־70. אלה, היו מעדיפים שאנחנו, שאני, ניעלם, ולכל הפחות. אלא שנדמה לי כי "כולם" שכחו שאנחנו הם הצרכים העיקריים של ענפים שלמים בתעשיית התרבות, שמהם מתפרנסים, באופן סרקסטי, בעיקר מילניאלים.

במקום לאמץ בחום כי זהו סדרו של יקום, שהעולם שייך לצעירים, נראה לי שאני עומד על כך, שככל שמדובר על ארצות השפע, העולם שייך לזקנים.

מבלי להרגיש, פרסתי בפניך את התמות העיקריות של ספרי. תהיות אלה, היבטיה השונים מלחמת הדורות, לבטח עוסקים בעניינים שהם אנקדוטות לעומת הבעיות המוכחות הנמצאות במרכז סדר היום העולמי. אלא שימי ההסתגרות, ימי המגפה, מחזקים בי את הרושם כי יש והשולי יכול להפוך לעיקרי, למרכזי, למהותי.

וכשאני שומע את לחש המדפסת הפולטת מקרבה דפים המכילים את תחילתו של הספר שאותו אני כותב, אני נאלץ לבלוע את דבריי מלפני חודשים ספורים. אז, נהגתי לומר כי שום דבר טוב לא צמח כתוצאה מכך שנאלצתי לפנות אל תוך עצמי, שלא למדתי שום דבר חדש על עצמי, שלא גיליתי יכולות או כישרונות שלא ידעתי קודם שיש לי. הבהייה, שהייתה לעיקר "פעילותי" באותן היממות אף גרמה לי שלא לחבב את עצמי, להשתעמם ממני.

וראה כמה מוזר: עם שאני מתבונן על הזמן ההוא כזמן חשוך למדי, מדכדך ומייאש, וכדי כך שאני מרגיש חיוניות פלאית נכון לעכשיו, הרי שככל שמדובר על הסיכוי ההולך וגובר ליצירת חיסון שכמו יוציא את כולנו, תרתי משמע, לעבר חירות נכספת, גובר בי החשש כי – בין שמדובר על השגרה הקודמת שחלק גדול מהאנושות מצפה לה, ובין אם מדובר במציאות חדשה – אהיה נתון לתופעת ההוספיטליזם.

פגשתי בסינדרום הזה כשהייתי מנהל מחלקת קרדיולוגיה. כמובן, כזה שחושב שהוא יודע כל שאפשר לדעת על פעימותיו של האדם. בהזדמנות אספר לך על שני המקרים שנחקקו בזיכרוני. בכל אופן, הוספיטליזם הוא השם שהמציא בשנות ה־40, פסיכולוג שווייצרי בשם רנה שפיץ לתסמונת שזיהה אצל ילדים שגדלו במוסדות ללא הוריהם. בהשאלה משמש המושג הוספיטליזם גם לתיאור מצבם של אנשים שמאושפזים לזמן ממושך, אסירים בכלא, דיירים בבתי אבות ואנשים שנותקו מהחברה הכללית לזמן ממושך. זו תסמונת הבידוד.

משמעות ההוספיטליזם היא גם קושי גדול יותר להשתלב מאוחר יותר בחברה הרגילה, ביצירת קשרים חברתיים חדשים או חידוש קשרים ישנים, בקבלת החלטות באופן עצמאי, בניהול חיים רגילים, ולו באופן הפשטני ביותר. ההוספיטליזם עלול להפוך, עם תום הניתוק החברתי והסגר הכפוי, לסוג של סגר מרצון, פחד ממקומות פתוחים שהוא גם פחד מיציאה מהבית וממפגשים עם אנשים, עם החיים.

אם אני לא רוצה לכחד מעצמי. אני חייב להודות שאני קשוב לידיעות האופטימיות, לדיונים המתקדמים, לגבי סיומה של תקופת סגר המגפה. מאליו ברור שאני שמח בהם, אפילו חולם לעצמי על תוכניות של טיסות והפלגות… אולי אף הפלגת "פיוס עם המציאות" שלנו, של קבוצת החברים שלנו. ועם זאת, אני חש בדקירות פחד. התרגלתי לשהות בביתי, אני אוהב זאת. אני מאוהב מדי יום בשגרה שטיפחתי לעצמי, בכללה קריאת ספרים רציפה ומענגת. אני כנראה מביט מהצד הלא נכון של זגוגית החלון. טוב, זהו אחד מהמשפטים הראשונים הפותח את ספרי.

ואפרופו ספרים, האם קראת את הספר "מגלן" מאת שטפן צווייג? אם לא, אני ממליץ לך עד מאוד לקרוא אותו. לא אכתוב כאן את חוות דעתי המלאה, ובוודאי שלא אגלוש לספוילרים. אומר רק זאת, לאחרונה קראתי ביקורת על הספר. היא כה בהירה ומדויקת, עד כי מצאתי לנכון להביאה בפניך, בשינויים קלים:

"במסורת הרומנטיקה הגרמנית, דמותו של מגלן נבנית כדמותו של האומן הגאון ("הסיפוק הרוחני העילאי לדידה של נפש יוצרת: להגשים את מלאכת החיים שבחר לעצמו, ולתת דין וחשבון רק לעצמו"). אך דמותו ומפעלו מוארים גם דרך המסורת ההומניסטית. הסיפור הנפלא הזה הוא שיר הלל לרוח האדם, לנועזותה, לחזונה, לעקשנותה, ליכולת שלה להגיע למודעות לקוסמוס ולמודעות עצמית למקומה בתוכו, ובכך להפסיק להיות שפחה של הטבע שברא אותה באקראי ובשרירותיות בכדור אחד קטן ועגול בקצה גלקסיית שביל החלב."  

מה אומר לך? יש בי נהייה להתבוננות חודרת על היקום והקיום האנושי מתוך משק כנפי המעוף.

טום,

סליחה על שהארכתי במכתבי, שחלקו הגדול עוסק בנאומים חוצבי להבות, וחלקו האחר מציב סימני שאלה המלווים ברוח מהורהרת, אם להסתכל בעין רכה על מילותיי השוצפות. תודה שאתה מעניק לי את המרחב הכתוב הזה.

בבקשה, נסה לפנות את הזמן כדי להצטרף למפגש ה"זום" הבא שלנו. דע, שאתה תמיד חסר לי, אני מתגעגע אליך. אלינו, כולנו.

לימים מלאים, יפים, אווריריים ונושאי בשורות טובות,

שלך, כתמיד, איאן   

 

*בהשראת מאמרה של נורית וורגפט ; "הארץ" ; 25.01.21

*בהשראת מאמרו של עופר אילני, "הארץ" ; 03.03.21

*בהשראת מאמרה של נרי ליבנה, "הארץ" ; 11.02.21

*ציטוט מתוך ביקורתו של אריק גלסנר ; בלוג "מבקר חופשי" ;  09.03.21

מוזמנים להתרשם ממאמרים נוספים