על החלטות, שינויים והגשמה עצמית

על החלטות, שינויים והגשמה עצמית

שם המחבר/ת: דביר בנדק

בפתיחת הספר "החלטות" חשות הדמויות בטלטלה כאשר הן מגלות שהכנס, האירוע המרשים שאליו התכוננו משך השנה האחרונה, התבטל. כל אחת מהן מוצאת את עצמה מתמודדת מול אותם חששות ועם אותם סימני שאלה, אך כל אחת מהן מגיעה עם מטען פנימי אחר. כך, שכשהקבוצה עולה ליאכטה, היא מוזמנת למסע שהוא לא רק פיזי אלא גם תהליך פנימי. היום, במבט לאחור לאותו שבוע במרץ 2020, אנחנו כבר יודעים כי העולם הבין שתוכניות משתנות במקרה הטוב, ומתבטלות במקרה הרע, ומאותה נקודה בזמן כולנו, ללא יוצא מהכלל, נאלצים להתמודד עם השינוי גלובאלי המשמעותי שיצר גלי הדף שמשפיעים על כולנו בחיי היום־יום.

החיבור שלי לספר "החלטות", בדומה לסיפור, מתחיל בסיטואציה מרעישה, אפילו שתיים כאלה. פגישה שגרתית לכאורה עם רופא של חברת ביטוח ובדיקה רפואית פשוטה הסתיימה בקביעה חד־משמעית של הרופא: "אתה עומד למות בתוך שנה־שנתיים." אומנם, הייתי FITFAT, כלומר איש שמן שהוא בסך הכול בריא, אולם לדעתו של הרופא, כאדם במשקל של מאה וחמישים קילוגרמים, לא היה לי סיכוי להחזיק מעמד. הזרז האמיתי לשינוי נוצר אצלי במהלך צילומי התוכנית "פגישה אישית" עם פרופסור יורם יובל. הוא היה הראשון ששאל אותי איך אני מתמודד עם "ההתמכרות". השאלה הותירה אותי נטול מילים, בזמן "שהאסימון נפל". כל מה שחשבתי שעשיתי בנוגע למשקל לא היה רלוונטי עוד. התמקדתי בתוצאה הסופית –המשקל. לא התעסקתי בסימפטום– ההתמכרות. שני האירועים האלה, הפגישה עם הרופא והריאיון עם יורם יובל הובילו אותי לקבל החלטה מיידית על שינוי שצריך להגיע מצידי. למוחרת, כבר פגשתי את מי שבסופו של דבר תבצע את ניתוח קיצור הקיבה שלי, וכעבור כמה חודשים השלתי מעל שישים קילוגרמים ממשקל הגוף שלי.

בדיעבד, הניתוח היה רק אבן דרך בתהליך ארוך שלא מסתיים לעולם. החשש מלחזור למשקל הקודם שלי מהדהד בתוכי כל הזמן ויחד איתו כל אותם גורמים סביבתיים שמקשים על שינוי מהסוג הזה. רק כדי לסבר את האוזן, מעל לשישים אחוזים מאותם אנשים שעוברים את הניתוח חוזרים, בסופו של דבר, למשקל הקודם שלהם, כך שמלכתחילה הסיכויים היו נגדי. למזלי, פגשתי אנשים טובים בדרך שנתנו לי עצות טובות שאותן אימצתי בחום. בזכותם, הבנתי מהר שבניתוח כשלעצמו לא היה די על מנת להתמודד לאורך זמן עם ההתמכרות. היה צורך בשינוי משמעותי באורח החיים במטרה להטמיע הרגלים חדשים. שיניתי את התפריט היומי שלי והמרתי אותו לאוכל בריא, אני מסתייע עד היום בדיאטנית נפלאה שמנחה אותי ואני מקפיד על פעילות ספורטיבית שלא הייתה חלק מחיי עד כה.. ועדיין, הסיבה העיקרית לתהליך שאני עובר הייתה ועודה הרצון לחיות. הידיעה שהייתי קרוב מאוד למות ולהותיר אחריי אישה ושתי ילדות צעירות לבד בעולם היא דבר שאני לא יכול לשאת אותו, ולכן אעשה כל מה שביכולתי כדי שהמאמץ לא יהיה לשווא.

עד עכשיו, התייחסתי לשינוי האישי שלי. אבל להחלטה מהסוג הזה היו גם השלכות לפני ואחרי הניתוח. "אתה לא צריך לעשות את הניתוח. כולם אוהבים אותך כפי שאתה." הסוכנת שלי, זיכרונה לברכה, הייתה בטוחה שאני עומד לעשות טעות. אולם, אם הייתי מגלה שהייתי שחקן מפורסם ומוכר רק בגלל היותי שמן, הרי שלפחות הייתי מגלה זאת בגיל צעיר יחסית כדי לשנות קריירה. חבר אחר טען שאני "עסק מצליח" שעושה מיתוג מחדש ומסתכן בכישלון. האם אפשר להתבונן על ההחלטה שקיבלתי כמי שנעשתה מתוך תחושה של אי־ודאות? במובן מסוים, כן. זאת, מכיוון שלא יכולתי לדעת בביטחון שאכן ארד במשקל ובוודאי שלא יכולתי לצפות מה תהיה ההשפעה של העניין על קריירת המשחק שלי. בו־זמנית, היה בי את הביטחון שאני עושה את הדבר הנכון עבורי, וקיבלתי החלטה שעם השלכותיה ידעתי שאתמודד. ואכן, הייתי צריך להתמודד. מנהל התיאטרון בחן אותי בכל חזרה ובכל הצגה כדי להחליט האם אני עדיין מצחיק כפי שהייתי. וישנן גם אנקדוטות משעשעות: הייתי צריך להחליף את הכיסא ברכב, רק לאחר שירדתי במשקל הבנתי עד כמה הוא סבל את נחת משקלי. גם להיכנס לסניף הבנק ולהיתקל בשלט פרסומת שלי מלפני הניתוח גורם לי לחייך במבוכה ובמקביל ממלא אותי בהרבה גאווה.

אז  אחרי שהוצאנו את "הפיל הלבן" מהחדר, הגיע הזמן לשתף אותכם בעוד מקומות שבהם אני מעורב מתוך רצון לעשות שינוי ולתרום לקבוצות מסוימות שזקוקות לסיוע ותמיכה. אחד מאותם מקומות הוא עמותת  MAKE A WISH  שבראשה אני עומד. העמותה מגשימה משאלות לילדים החולים במחלות קשות דרך גיוס תקציבים ואנשים מפורסמים ובעלי השפעה אשר מסייעים בהגשמתם של אותם חלומות ובקשות של הילדים המקסימים. יש בי את הרצון ואני רואה בכך אף חובה מוסרית לתרום לחברה שאפשרה לי להצליח וליהנות מהפירות של הפרסום והידוענות. אם אני נמצא כיום במקום שיכול להשפיע ולגייס אחרים, הרי שזה הזמן להעניק מההשפעה הזאת לטובת מי שהמציאות קשה עבורו הרבה יותר מכל משבר אחר שאני התמודדתי איתו בחיי, בכללו  המשקל. 

השנה האחרונה הייתה קשה בעקבות ההגבלות הרבות שהביאה עימה הקורונה. בשנה רגילה, אנחנו מצליחים להגשים משאלות לשלוש מאות וחמישים ילדים. בממוצע, אנחנו מגשימים חלום כמעט מדי יום, לא דבר של מה בכך בהתחשב בתיאום ובהירתמות של אנשים פרטיים וארגונים עסקיים וציבוריים. לצערי, בשנת 2020, הגשמנו רק עשרים אחוזים מהמשאלות לעומת שנה רגילה. ובכל זאת, תחת ההגבלות, עשינו את המיטב עבור אותם ילדים. אני מקווה ששנת 2021 תאיר פניה לילדים ושנוכל לממש את המשאלות שלהם. בנקודה הזאת, אני שמח שגם מחברי הספר נרתמו לסייע לנו ויתרמו  בעתיד ל־MAKE A WISH 

מקום נוסף שבו פעלתי כדי לעשות שינויים היה במסגרת תפקידי בשח"ם, ארגון השחקנים בישראל, שהייתי בין מקימיו ועמדתי בראשו בין השנים 2008 – 2012. הקו שהנחה אותי לאורך שנים היה לנסות ולהגיע למוקדי ההשפעה. לא בשביל להיות או על מנת להרגיש חשוב, אלא כדי להבין איך מתקבלות החלטות ומתוך הבנה שכך יהיה אפשר להוביל לשינוי. 

השגנו זכויות בסיסיות עבור השחקנים, במטרה שלא יעבדו בשכר רעב, שלא ינוצלו ושלא יהיו החולייה האחרונה והחלשה בשרשרת, כאשר הם בעצם עומדים בחוד החנית של העשייה התרבותית. ביטוי נוסף לשינוי הגיע דרך מאבק במוסדות שונים ובמשרד התרבות כדי לאפשר לשחקנים ייצוג במקומות שבהן קולם צריך להישמע, דוגמת הנהלות אומנותיות של תיאטרוני פרינג', הנהלות אמנותיות ודירקטוריונים של תיאטראות רפרטואר גדולים, הנהלות מוסדות תרבות מעסיקי שחקנים, מנהלי תרבות במועצות ובעיריות, קרנות קולנוע, מועצת הכבלים והלוויין, מועצת הרשות השנייה, מליאת רשות השידור, מועצת הקולנוע ומועצת התרבות. שערו בנפשכם ששחקנים לא היו מיוצגים באותם ארגונים ומוסדות, החולשים על תקציבים ומקבלים החלטות ושיש להן השפעה ישירה על הדרך שבה כל אחד ואחת מכן צורכים תרבות. החזון שלי היה שהשחקנים ידאגו לאינטרסים שלהם כמגזר עובד ובמקביל יגלו אחריות כאינדיבידואלים וכקבוצה כלפי החברה שבה אנחנו חיים ושאותה אנחנו רוצים לשפר דרך העיסוק שלנו. לשמחתי, חלק מהחזון הזה מומש, ואני מאמין שאת החלק הנוסף עוד נגשים בהצלחה. 

 

ואם הפעילות בשח"ם וב־MAKE A WISH הייתה מאתגרת, הרי שהמציאות בשנה האחרונה זימנה לנו אתגרים שלא ראינו קודם. כבר לא מדובר בתנאים הסוציאליים של השחקן, אלא בערעור אלמנטים בסיסיים בחיינו. חופש התנועה, החופש ליהנות מאומנות ומהקרבה החברתית, אלה הוגבלו באופן משמעותי והובילו בהכרח לסגירת בתי הקולנוע ואולמות התיאטרון. ואין זמן טוב יותר מזה הנוכחי, כדי לאתגר את עצמנו ולשאול שאלות לא פשוטות, כמו: "האם הצגת תיאטרון חייבת להתבצע בתוך אולם סגור?", "האם היציאה מחוץ לכותלי התיאטרון 'מוזילה' את ערכה של היצירה?" לדעתי, אין באלה פחיתות כבוד, להפך. העלאת הצגה בכל מקום שבו אפשר לערוך אותה, משקפת מסר לפיו כוחה של האומנות חזק דיו כדי להתמודד עם משברים קשים ככל שיהיו. וכך הייתי רוצה לראות את התרבות חוזרת למקומה הטבעי כמי שמגינה ותומכת בציבור גם ברגעים הקשים שבהם אנחנו מחפשים נחמה. זהו שינוי נוסף שאפשר לעשות דווקא בימים אלה והוא יכול לפרוץ גבולות פיזיים,  אולם התיאטרון, וגם גבולות מחשבתיים שלא אמורים להגביל את מופעי התיאטרון לא בזמן ולא במקום. אי־אפשר לסיים את החלק הזה של המאמר ללא המשפט של צ'רצ'יל בזמן מלחמת העולם השנייה: כששאלו את צ'רצ'יל למה הוא לא מקצץ בתקציב התרבות במדינה, הוא השיב – "אם לא תהיה לנו תרבות, עבור מה אנחנו נלחמים?"

 

הימים של תחילת 2021, אינם קלים עבורנו. סגר שלישי בישראל תוך פחות משנה יחד עם וריאנטים חדשים של הקורונה במקביל לגל חיסונים ששוטף אותנו לטובה ומאפשר לראות אור בקצה המנהרה. עולם התרבות מושבת מזה חודשים רבים ואיתו הרבה פעילויות נוספות שלא מתאפשרות במציאות של ריחוק חברתי. רבים מחבריי האומנים יחד עם המעגל הנפלא שתומך בנו, מפיקים, במאים, תסריטאים, תאורנים, אנשי במה וסאונד ועוד רבים וטובים, מוצאים את עצמם יושבים בבית ללא יכולת להביא לידי ביטוי את כישוריהם ואת ניסיונם, אשר בעולם רגיל מייצר את החוויה האומנותית שכולנו אוהבים. בנקודה הזו, אפשר לשאול האם ריחוק חברתי ואומנות יכולים לחיות זה לצד זה לאורך זמן? זו שאלה שפעם הייתה יכולה להיחשב פילוסופית ואילו היום היא השתקפות של המציאות שחלק מתשובותיה בהכרח לא קל לקבל. אין קולנוע? עוברים ל"נטפליקס". קיים גם צד חיובי, כאשר אנחנו נפגשים עם יותר הפקות מקור בסדרות טלוויזיה. מהבחינה הזאת, הפך המסך להיות המדיום המשמעותי כיום בצריכת תרבות. ומה קורה כאשר אין הופעות של זמרים בקיסריה או בזאפה? עוברים להופיע בקפסולות של עשרים אנשים בחצרות של בתים פרטיים. אולי באינטימיות הזאת יש ביטוי חדש ובלתי אמצעי לחיבור של קהל לאומנים. ומה עם המוזיאונים והתערוכות בגלריות? האם בקרוב נעבור רק לסיורים וירטואליים בין תמונות ופסלים? האם גם במישור הזה אפשר לחוות את האומנות באופן מקוון כתחליף ראוי לחוויה הממשית? 

אסיים בתיאטרון שבו דיברתי. אם נחזור לאחור מאות ואלפי שנים, הרי שאז יכולנו ליהנות מתיאטרון באמפי שוני או באמפי בית שאן. ואם אזלו הכרטיסים, יכולנו לגלות את קיסריה הרבה לפני ששלמה ארצי, איל גולן, שלומי שבת, ריטה, שרית חדד, פוליקר וחבריהם גילו אותה. התיאטרון מביא לצופה חוויה רב־חושית שונה מכל מה שאפשר להרגיש דרך המסך. הקרבה לשחקנים והאווירה המהפנטת לא תלויים בהכרח בכך שההצגה מתקיימת בין קירות אולם התיאטרון. אם אבותינו ידעו להנות מהתיאטרון תחת כיפת השמיים, יכול להיות שגם אנחנו צריכים לשקול זאת בחיוב. בימים שבהם סדרי עולם מורכבים כבר השתנו, הייתי רוצה לראות את עולם האומנות מכיל את השינויים וחושב באופן יצירתי על אותן הדרכים שבהן נוכל להנגיש אותה עבור אלה שכה מחכים לה. 

זו זכות להיות אומן וזאת זכות להיות מסוגל לדבר אל ליבם של אנשים. בימים אלה, זו חובתנו להניף בעוז את נס התרבות ולשמור עליה. לא רק עבורנו האומנים, אלא גם למען המדינה שלנו, ובייחוד עבורכם, הקהל היקר שלנו.

שלכם, 

דביר בנדק 

 

מוזמנים להתרשם ממאמרים נוספים