פרק 1

ממריאים לכנס

 

5 במרץ 2020, 6:05, נמל התעופה בן גוריון, ישראל

 

"היי נטע, אני כבר במטוס. ממריאים עוד כמה דקות. עם כל הלחץ של ההגעה בזמן לטיסה, לא הספקתי להגיד לך עד כמה אני מתרגש. אני לא יודע ממה יותר, מהזכות להנחות פאנל בכנס המטורף הזה או מעצם הלוקיישן שבו הוא יתקיים. בפעם הקודמת שהייתי במונטה קרלו, הייתי תייר, ועכשיו הזרקורים יופנו אליי. אני קצת מוטרד, חייב להודות. גם כי לא קל להשאיר אותך לבד עם ארבעה ילדים וגם מבחינה מקצועית. למרות ההכנות שעשיתי, יש חבר אחד בפאנל שלא דיברתי איתו, ג'ון. אנחנו אמורים להיפגש בטיסת ההמשך שלי מפריז לניס. זה הזמן היחידי שהוא מצא לשיחה איתי, היית מאמינה? אני מקווה שיהיה לנו חיבור טוב. שאר המשתתפים בפאנל כבר הפכו לחברים וירטואליים שלי. טוב, ביקשו להעביר את הניידים למצב טיסה. תודה על התמיכה. אין עלייך. אוהב אותך. תמסרי נשיקות לארבעת המופלאים."

טום שלח את ההודעה לנטע, אשתו.

לפני שהמטוס התנתק מהשרוול והתחיל את דרכו לפריז, שלח טום הודעה קצרה לקבוצת הווטס־אפ של חברי פאנל "הארגון המודרני בעידן חסר מנוחה" בכנס "זום לתוך העתיד": 

"מושמי, פרדריק והלן היקרים, 

אני מקווה שאתם בדרככם למונטה קרלו. אני מחכה לפגוש אתכם ‘על אמת', ולא רק בזום. אני מציע שניפגש ב־19:00, בלובי של המלון, לפני הארוחה החגיגית, להרמת כוסית ואיחולי הצלחה. ג'ון, לא שכחתי אותך. מצפה לפגוש אותך על הטיסה לניס. סטפני שלחה לי את הפרטים ואני סומך עליה שהיא סידרה לנו מקומות טובים על המטוס, כך שנוכל לדבר. חברים, מאחל לכם טיסה שקטה ורגועה. תנוחו כמה שאתם יכולים. נראה לי שהימים הקרובים יהיו מלאי אדרנלין ואקשן.

שלכם,

טום."

טום העביר את הטלפון הנייד למצב טיסה. המטוס עמד להמריא יחד עם החלומות שלו לכבוש את בימת הכנס בסערה.

פרק 2

ארוחת גאלה, פתיחת הכנס "זום אל העתיד"

 

6 במרץ 2020, 19:00, מלון מונטה קרלו ביי אנד ריזורט, מונטה קרלו 

 

בעוד שעה תתחיל ארוחת הערב. בעוד דקות ספורות הוא ייפגש לראשונה עם חברי הפאנל. ארוחת הגאלה החגיגית של פתיחת הכנס מחייבת לבוש מתאים, והחולצה הוורודה שקנה עם נטע השבוע תמשוך את תשומת הלב. מזה כמה ימים שהוא חולם על הכניסה שיעשה באירוע הראשון ועל המבטים שיקבל בזכות אותה חולצה. במובן מסוים, הוא רצה שהזרקורים יופנו אליו לפני שיעלה לבמה להנחות את הפאנל. 

בשעה 19:00 בדיוק, הוא הגיע ללובי של המלון בציפייה לערב שלא יישכח. אומנם, הוא מרגיש שהוא מכיר את הנוכחים מהשיחות שערכו קודם, אבל כעת המפגש האמיתי העלה את רמת האדרנלין וטען אותו באנרגיה החיובית, כפי שהוא אוהב להרגיש לפני פגישות עם אנשים חדשים. פרדריק נופף לעברו מהצד השני של הבר, מחווה בידו שיצטרף אליהם. 

"ערב טוב, חברים," פנה אליהם טום בחיוך רחב. הוא קיבל טפיחה על השכם מג'ון והמשיך בלחיצת יד למושמי ולהלן. 

"ערב טוב, טום," אמר פרדריק במאור פנים וגם הוא לחץ את ידו.

מושמי פנתה אליו.

"נראה שאתה אוהב צבעים בולטים. אם תלך לאיבוד הערב, אני אוכל למצוא אותך בקלות." 

החבר'ה צחקו, ולפני שהספיקו לספר אחד לשני על חוויות הטיסה, הגיעו הבירות. "לחיים, חברים," הכריז טום. "אני מאחל לנו סוף שבוע מוצלח, שנעשה הרבה שמח, שיהיה פאנל מרשים ושכולם ייהנו בכנס."

"צ'ירס, צ'ירס," עלו הקולות ונשמעו צלילי השקת הכוסות.

הקבוצה הייתה קולנית דיה, כך שגם בשולחן שליד הרימו אורחי המלון את כוסות היין שלהם לעברם.

היה להם זמן לסיבוב אחד של בירה לפני שהשעון הורה על השעה 19:30. 

חדר האוכל של המלון סודר במיוחד לכבוד הארוחה והיה מוכן לקבל את האורחים הרבים שהגיעו. שלטים על הכנס היו תלויים לאורך הקירות, דגלים של מדינות רבות השתלשלו מהתקרה ובלונים בשלל צבעים נקשרו לכיסאות. במרכז חדר האוכל הוקמה במה קטנה שאמורה הייתה לשמש את הוועדה הראשית של מארגני הכנס. השולחנות היו מסודרים עבור עשרה אנשים. החבורה לא מצאה שולחן פנוי. טום קלט שמישהו מוכר מנופף לו לשלום. הוא התקרב כדי לראות במי מדובר. היה זה החבר שפגש בארוחת הבוקר בהמתנה לקפה. 

טום פנה אליו, "ערב טוב, מר אמריקנו, ותסלח לי שאני לא זוכר את השם." 

"כרים. זה בסדר גמור, מר מקיאטו על הבוקר. גם אני לא זכרתי את השם שלך. אני תמיד מתפלא כמה העין זוכרת עוד הרבה לפני שאיזה חוט בראש מסתדר עם השם."

טום הושיט את ידו. "אני טום. אני עם ארבעה חברים. אפשר להצטרף לשולחן?"

"בשמחה. אני לא באמת קשור לכנס. לא נתתי את דעתי על כך שאורחי המלון שאינם משתתפים התבקשו להגיע לאכול בתשע הערב. חשבתי לקום ולחזור מאוחר יותר, אבל אם נפגשנו, אז זה כנראה לטובה."

בזמן שטום הכיר לכרים את האחרים, עוד ארבעה אורחים ביקשו להצטרף לשולחן. 

מושמי נוכחה שמישל, שאותה פגשה בבר אתמול בערב, היא אחת מהאורחים.

היא נופפה לעברה וסימנה לה לבוא להתיישב לידה. "ערב טוב, מישל. צירוף מקרים שאנחנו נפגשות ערב אחרי ערב."

"ההזמנה מגיעה עם דרינק כמו בבר אתמול?" ענתה מישל בשובבות.

לפני שעלה בידם לערוך היכרות עם שלושת האורחים הנוספים, עלתה לבמה הגברת קרוליין מילר, יושבת ראש הוועדה המארגנת. טום ציפה לראות אותה במצב רוח מרומם, אך ארשת פניה הייתה רצינית, אפילו עגמומית משהו.

"ערב טוב לכל אורחינו המכובדים, 

תכננתי לפתוח את הערב בברכה קצרה. ואולם לצערי, פני הדברים השתנו, ואני נאלצת לעדכן אתכם בדבר הפרטים הבאים.

לאחר דיונים שנמשכו שעות ארוכות עם מנהלת הנסיכות ורשויות הבריאות בצרפת, הנהלת המלון והנהלת הכנס, אנחנו נאלצים לבטל באופן מיידי את הכנס. כל התוכניות שנקבעו לערב זה ועד לסיום הכנס בתאריך 11.03.2020, מבוטלות לאלתר." 

רחש התעורר באולם. טום הרגיש כאילו אבן כבדה מושכת אותו מטה. המציאות קיבלה גוונים של סיפור שמישהו עלום המציא בכישרון רב. הוא סקר את חברי הפאנל. הפנים של כולם קפאו. 

"הסיבות לביטולו של הכנס הן כדלקמן:

התפשטות נגיף קורונה בחלק ממדינות אירופה, בעיקר איטליה וספרד, גרמה לכך כי התחלואה כבדה וכי החיים עומדים בפני סכנה שכמותה לא ידענו מזה מאות שנים.

יצאה דרישה של גורמי בריאות וממשל בצרפת לבטל כנסים קיימים ועתידיים. לפני כמה ימים, הוטלו הגבלות של התכנסות המכוונות לחמשת אלפים אנשים. הכנס הנוכחי מכיל שלושת אלפים משתתפים, אלא שהודעה בדבר צמצום התכנסויות לידי אלף אנשים, אמורה להיות מוכרזת בימים הקרובים.

הצפי הוא שבמדינות אירופה, ההתפרצות הקשה של המגפה היא בטווח של ימים ספורים.

העובדה שהכנס מאגד משתתפים מכל מדינות העולם מדאיגה אותנו בנסיבות אלה שכן סכנת ההדבקה היא איום ממשי. אני מבקשת להדגיש כי לאורך החודשים האחרונים, בעת תכנון הכנס, לא העלינו על דעתנו כי אלה יהיו פני הדברים. אנחנו דואגים לשלומכם. לאור זאת, הנהלת הכנס בשיתוף עם צוות הנהלת המלון תנסה לסייע לכל אחד מהאורחים למצוא את דרכו חזרה למדינתו בהקדם האפשרי. עם זאת, ייתכן שהתהליך יימשך כמה ימים, ונקווה שלא יותר מכך. קיים חשש לסגירת שדות תעופה, דחייה או ביטול טיסות וסגירת גבולות במדינות ברחבי העולם במטרה לבודד את עצמן. במשך הלילה ומחר בבוקר, תקבלו אי־מייל עם פרטים לגבי אנשי הקשר שלכם מטעם הכנס שיסייעו בידיכם. אנחנו ממליצים לכם לפנות לסוכני הנסיעות שלכם כדי לברר חלופות נסיעה. ההוצאות שבהן תיאלצו לשאת ישולמו בידי מארגני הכנס בשלב מאוחר יותר כנגד הצגת קבלות.

אנחנו מבקשים להתנצל על ביטול הכנס, מתוך אמון בהבנתכם כי לא נותרה לנו ברירה אחרת. אני מאחלת לכם בריאות ומבקשת שתשמרו על קור רוח וסבלנות עד שנסייע לכולם לחזור הביתה."

את המשפט האחרון של קרוליין כבר היה קשה לשמוע. רעש כיסאות שנפלו בחופזה והמולת הקולות העידו כי הנוכחים מיהרו לעזוב את האולם.