מכירים סיפורים מעוררי השראה?

מכירים סיפורים מעוררי השראה?

שם המחבר/ת: מורן סמואל

אני לא בחרתי להיות סיפור כזה, הסיפור בחר אותי, ועם סיפור כמו שלי הכי קל בעולם להיות "מעוררת השראה". תסמכו עליי, כשתשמעו מה קרה לי בוקר אחד, באמצע החיים, בגיל עשרים וארבע, ולאן זה הוביל אותי עשור אחר־כך, זה בדיוק מה שתחשבו.
אז, אומנם לא בחרתי להיות מעוררת השראה, אבל אני בוחרת לנסות ולהיות מעוררת מחשבה.
הסיבה לכך פשוטה, אני מאמינה שקושי הוא קושי. אנחנו חווים במהלך חיינו רגעים שבהם התחושה היא שנגמרו לנו החיים. ואני הייתי שם, על מיטת בית חולים, בוהה בפלורוסנטים המהבהבים ולא מאמינה שעשרים וארבע שעות קודם לכן שיחקתי כדורסל מקצועני.
בגיל עשרים וארבע, התעוררתי בוקר אחד, ותוך שעתיים הייתי משותקת לגמרי, מגובה החזה למטה, כתוצאה מאירוע נדיר של שבץ בחוט השדרה. ככדורסלנית מצטיינת, חמש־עשרה שנים מחיי הקדשתי למגרשי הכדורסל, וזה היה החלום ושברו. בדיוק עשר שנים אחר־כך אני על כיסא הגלגלים שנשאר איתי מאותו יום, ועם מדלית ארד על הצוואר שבה זכיתי במשחקים הפראלימפים בריו 2016, בענף אחר לגמרי – חתירה בסירה.
כשאנחנו צריכים וצריכות להתמודד עם קשיים ואתגרים בחיינו, קיימות כמה נקודות מרכזיות שיכולות לשנות את המהירות ואת היעילות שבהם נגיע לרגע. זהו המפגש הכי מחודד שלנו עם עצמנו, עם הכוחות שיאפשרו לנו לצלוח את הכישלונות, האכזבות, הפרדות, השינויים וה"ביום בהיר אחד" של כל אחד ואחת מאיתנו.

מגרשי הספורט, וליתר דיוק מגרש הכדורסל, היו המקום שבו הייתה לי הזדמנות יום־יומית להתאמן לא רק על המסוגלות הגופנית שלי, אלא על המסוגלות המנטלית והחוסן הפנימי שבי. וברגע הכי קיצוני בחיי, הרגע שבו חשבתי שאיבדתי הכול, הבנתי שבדיוק אז "החטאתי את הסל המכריע במשחק גמר, ואם לא אתאושש מכך לא תהיה לי הזדמנות לנסות להשיג את הכדור חזרה."
ככל שנקדים לשים מאחור את כל מה שאין לנו אפשרות לשנות או להשפיע עליו ונתמקד בפעולות חיוביות שישפיעו לטובה על מצבנו, כך נתקדם מהר יותר לעבר היציאה מהמשבר.
מה זה אומר הלכה למעשה ומהן אותן הפעולות שיכולות לסייע לנו במצבי אתגר וקושי?
אנחנו צריכים לזכור שהדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו משפיעה עלינו, ולעיתים שינוי קטן בדיבור העצמי יכול להוביל לשינויים גדולים במוטיבציה שלנו לצאת לפעולה. הדוגמה הטובה ביותר שלי היא זו שחוויתי בעצמי, כאשר במקום לומר "נגמרו לי החיים", אמרתי "נגמרו החיים כפי שהכרתי אותם…"  פתאום היה לי אופק, גם אם חשוך ולא ברור. השארתי מקום לתקווה שמשהו מחכה לי מעבר לפינה, ואם רק אמשיך לצעוד במנהרה החשוכה הזו שנכפתה עליי, אז יש לי סיכוי להגיע, ולא משנה לאן. תנועה מביאה תנועה מביאה תנועה, בדיוק כמו שחיוך מביא חיוך.
יש לנו הזדמנויות יום־יומיות להתאמן על הדיבור העצמי שלנו בצמתים שבהם אנחנו עומדים בפני אתגר גופני או מנטלי. האם אני אומר/ת משפטים שידחפו אותי להשלים את המשימה, או שאני אומר/ת לעצמי משפטים שמרפים את כוחי. ככל שנהיה במודעות למחשבות שמסתובבות לנו בראש ונפעיל שליטה לכיוון עֶקרון הדיבור העצמי החיובי, כך יש יותר סיכוי שנדחוף את עצמנו קדימה, מעבר לגבולות שלנו.

אפשר אפילו ליצור לעצמנו משפט מחץ, כמו מנטרה פנימית שאנחנו שולפים ברגעים קשים. בעולם הספורט יש שימוש רב במנטרות פנימיות כאלה והן מאוד אינדיבידואליות, כי על כל אחד מאיתנו משפיע משהו אחר ("show me the money").
מאחר שאף אחד בחיים האלה לא יכול להבטיח לנו תוצאה, גם אם נשקיע, ניתן את המקסימום ונדבר חיובי, הרי שיש סיכוי כי לא נגיע בדיוק לתוצאה שאליה שאפנו. ולכן, העיקרון הבא הוא חשוב ביותר – עֶקרון האמונה בדרך. כשאנחנו מסוגלים לסמן מטרות קטנות, לשמוח בהשגתן ולזהות את התרומה שלהן להתקדמות הכללית שלנו, אנחנו תמיד יוצאים ברווח, בלי קשר להצלחה או לכישלון.
בקיץ 2012, השתתפתי במשחקים הפראלימפים בלונדון. זו הייתה השתתפותי הראשונה באירוע הספורט הכי גדול בעולם, והצלחתי להעפיל לגמר במקצה ה־1000 מטר בחתירה בסירה. מקצה הגמר היה צמוד ומאתגר, וכשחציתי את הקו הסיום והרמתי את ראשי אל לוח התוצאות, גיליתי שהפסדתי מדלית ארד על חודה של שנייה, שנייה אחת! ברור שזה היה מבאס לרגע, אבל הצלחתי להסתכל על זה מהכיוון ההפוך ולומר לעצמי: "רק שנייה הפרידה ביני ובין מדליה באולימפיאדה, סימן שזה אפשרי." שלוש שנים לאחר מכן זכיתי במדליית זהב ובתואר אלופת העולם בחתירה, בהפרש של פחות משנייה, וב־2016 זכיתי במדליית ארד במשחקים הפראלימפים בריו.
גם בתהליך השיקום שלי בבית לווינשטיין, אף אחד לא התחייב על תוצאה ועל רמת התפקוד שאגיע אליה. לא היו לי חלומות גדולים באותה תקופה, ובטח שלא דמיינתי אז מדליה באולימפיאדה. התמקדתי בניצחונות ממש קטנים – באותם רגעים שבהם כל מה שרציתי הוא לוותר לעצמי ולא ויתרתי – כך צברתי כוח פנימי שגדל וגדל ככל שהניצחונות האלה הצטברו והבנתי שכל צעד בדרך הוא משמעותי ויש לחגוג אותו. עֶקרון הניצחונות הקטנים, מאפשר לנו להיות במודעות לכל החלטה שהובילה אותנו לא לוותר לעצמנו. זה יכול להיות בתזונה, במערכות יחסים, בקשר שלנו עם הילדים שלנו, בהרגלים שרצינו לשנות ועוד. דמיינו שבתוך המוח שלנו יש שני שקים, שק שמלא ברגעים שבהם ויתרנו לעצמנו ושק מלא באלה שלא. ברור איפה נרצה שיהיה יותר, וכשהוא שוקל דיו, אנחנו מרגישים בנוח, מדי פעם, לוותר, בלי יותר מדי רגשות אשם והלקאה עצמית, וגם המוטיבציה שלנו נשמרת לטווח ארוך יותר.

אני זוכרת, שכשיצאתי מהשיקום לא יכולתי לדמיין את עצמי חוזרת למגרש הכדורסל, כי אם אני לא יכולה לעשות את זה כמו שעשיתי קודם אז אני לא רוצה בכלל. ההחלטה הייתה לחזור ללימודים ולהתמקד בעתידי המקצועי מחוץ לספורט. סיימתי תואר ראשון בפיזיותרפיה ותואר שני בחינוך והתפתחות בגיל הרך והתחלתי לעבוד עם תינוקות. מצאתי מקום שבו אני יכולה לקחת את הטראומה והכאב וכל הרע במה שקרה לי ולהתחיל לעשות איתם דברים טובים. עֶקרון הנתינה הוא עיקרון שלכאורה ברור מאליו. כולנו יודעים שנתינה גורמת לנו להרגיש טוב גם עצמנו. מה שפחות ברור הוא, עניין הטיפול העצמי ותחושת ההעצמה שנגזרים כתוצאה מנתינה. זהו המקום שבו יש אמפתיה אמיתית, המקום של "גם אני הייתי שם."

חוץ מארבעת העקרונות שציינתי, קיימים עוד כמה כללים שאפשרו לי להשיג את המטרות שלי ולהגשים את החלומות הכי גדולים שהיו לי בחיים, בכללם להפוך לאימא לארד בן החמש ולרום בת השלוש. אבל נקבעה לי הגבלת מילים למאמר, ואני מזמינה אתכם/ן לשמוע עוד בהרצאה שלי שנקראת "לעבור את הקו".
אסיים במשפט שהוא פילוסופיית החיים שלי ואיתו אני גם מסיימת את הרצאותיי:
"אם נסתכל על מכשול כמכשול, יש סיכוי טוב שהוא יפיל אותנו בדרך. אבל אם נסתכל עליו כעל אתגר, נעשה את המקסימום כדי לעבור אותו." 

וזה תלוי בנו.



מוזמנים להתרשם ממאמרים נוספים