החלטות במבט מהעתיד

החלטות במבט מהעתיד

שם המחבר/ת: גיא גלאון

האם קיבלנו את ההחלטה הנכונה?

השאלה הזו לא קשורה בהכרח לזמן ולמקום. אך במבט של שנה לאחור אני מניח שרבים מהקוראים שלנו מנסים להבין האם הם קיבלו את ההחלטה הנכונה. אבל לפני שמקבלים החלטה נכונה, נרצה לברר איזו החלטה או החלטות היינו צריכים לקבל. לכאורה, בכל שנה רגילה, היינו מתלבטים לגבי מיקום החופשה השנתית שלנו, או באיזה אופן נרצה לחגוג יום הולדת ואת מי להזמין, או שהייתה נצבת בפנינו שאלה יום־יומית כמו האם לצאת מוקדם בבוקר לעבודה ולהקדים את הפקקים? הרבה החלטות חשובות כחלק מהשגרה שנראתה כמובנת מאליה, ושעליה התלוננו מדי פעם בחצי קריצה ולעיתים בקול רם. אז, כאשר מציאות הקורונה השתלטה על חיינו, על מה בדיוק היינו צריכים להחליט? מציאות רבת ממדים שאליה התרגלנו הפכה במהירות למציאות חד־ממדית. חיים ועובדים בבית. אין משפחה מורחבת, אין חברים, אין משרד, אין בית ספר, אין מסעדות, אין חגיגות וקיימת התחושה שהכול כבר הוחלט "מלמעלה". קבלת ההחלטות מצטמצמת לאיזה "טייק־אוויי" נזמין או מה נצפה ב"נטפליקס" – וגם בכך המחשב משחרר אותנו מלקבל החלטות וממליץ לנו על עוד סדרה או סרט. מציאות מוכרת? אכן, היינו צריכים לוותר על שגרת חיים מוכרת ונוחה, אך האם עצרתם בשנה האחרונה, הרמתם את ראשכם בתוך הסערה ושאלתם "האם אפשר ללמוד ולעשות דברים אחרת?" האם עלתה בראשכם המחשבה שכל אחד מאתנו נמצא במאבק ועליו להחליט אם יתמודד בו או ייכנע למציאות?

 

אנשים רבים סביבנו נפגעו. חלקם חלו, חלקם לא עלינו החזירו את נשמתם לבורא. חלקם שהו בבידודים ארוכים, רבים איבדו את מקור פרנסתם ואת התקווה שחייהם יחזרו לשגרה המוכרת. המשפחתיות הכל כך חמה של הישראלי הממוצע נסדקה מול מציאות של בידוד וריחוק חברתי. תוסיפו לזאת את תחושות המועקה, הבדידות, התסכול, וקיבלתם גם משבר אישי של כל אחד מאיתנו שהוא בעצם משבר לאומי, ואולי גם גלובלי. על רקע המציאות הזאת, קיבלנו החלטה חשובה, במרץ 2020, שביסודה היה קיים הרצון שלא לשבת בחיבוק ידיים אלא לקום ולעשות מעשה. יכול להיות שהמסע שלנו התחיל בקלישאה "שבכל משבר טמונה הזדמנות", ועם זאת מהר מאוד התמלאנו בתחושת שליחות. אף אחד לא בחר בנו להנהיג שינוי ולא קיבלנו מינוי רשמי מאף אחד. ובכל זאת, ידענו שאת המציאות הנוכחית לא נקבל כפי שהיא, אלא נוכיח דוגמה אישית ונתמודד איתה על אף עננת חוסר הוודאות שהקיפה אותנו.

בבסיס הספר קיימות ארבע תובנות שאותן נרצה לתקוף ולבחון שוב בפרספקטיבה של שנה אחרי: 

  1. המציאות לא תשתנה בקרוב ונצטרך ללמוד לחיות תחת הגבלות ומוסכמות שלא הכרנו קודם
  2. אין ספר הדרכה להתמודדות אישית, מקצועית, חברתית ומשפחתית עם המגפה. אנחנו נאלץ להתאים את הכישורים שרכשנו להתמודד מול האתגרים החדשים
  3. גם אם נגזר עלינו לבלות בבית ובריחוק חברתי, למדנו במהלך חיינו לשתף פעולה וזהו הכוח שלנו כבני אדם. זה הזמן לאיחוד כוחות תוך שימוש מושכל בכישורים של כל אחד מאיתנו. ככל שנדע למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר, כך נמצא כר רחב יותר לפעולה
  4. נוצרת מנהיגות חדשה – זו של כל אחד מאיתנו. בשעה שבה מדינות ומנהיגים מתמודדים מול ה"לא ידוע", קיווינו שהאדם הממוצע יבין שבנסיבות הקיימות יהיה עליו לצאת מאזור הנוחות ולקבל החלטות, שאולי בעבר העדיף שמישהו אחר יקבל עבורו 



המציאות השתנתה?

במרץ 2020, עוד שאלנו "מתי נחזור לשגרה". עם הדיווחים על מספר הנדבקים והמתים, מאיטליה, מאנגליה ומארצות־הברית הבנו שהשאלה לא נכונה. בשנים הקרובות צפויה לנו "שגרה" אחרת, ולכן השאלה היא איך היא תיראה ואיך אנחנו כבני אדם נתאים לה את עצמינו. כיוון שתכננו להשיק את הספר ואת מיזם "החלטות" ב־12 במרץ 2021, הסתכלנו על תאריך היעד הזה וניסינו לחזות איך תיראה השגרה של שנת חיי קורונה ראשונה. ההערכה הייתה כדלקמן:

  • חיים "לצד" הקורונה, היא לא תיעלם
  • העבודה, איפה שיתאפשר, תהיה בעיקר מהבית
  • חנויות וקניונים יפעלו באופן מצומצם, וכך גם חנויות הספרים. לכן, הספר בשלב הזה לא יימצא בהן
  • שיחות וידיאו עדיין יהיו תחליף לפגישות פנים מול פנים
  • ניווכח במיעוט טיסות
  • יתחיל תהליך התחסנות
  • מערכת החינוך תפעל מרחוק ובבתי הספר

והמציאות היא אכן אחרת. עם החיסונים וההערכה שהמצב תחת שליטה מתקיים אף ניסיון לפתוח את המשק, שכבר נפתח כמה פעמים בשנה האחרונה. האם החיסונים יכריעו הפעם הזו לטובה? האם נצליח להשאיר משק פתוח ולחיות לצד הקורונה תוך שליטה על כמות הנדבקים והחולים הקשים? גם היום קשה לנו לדעת, אך ישנה מסקנה אחת ברורה. מערכות המדינה, אולי למעט מערכת הבריאות, מגיבות לאט ביחס לשינוי בסדר גודל כזה. לא ננתח מה אפשר היה לעשות אחרת, כיוון שתמיד אפשר לקשור את השאלה והתשובה לה לעמדת פוליטית, דבר אשר ממנו אנחנו מתרחקים. הנקודה האולי רגישה ביותר בימים אלה ומתקשרת למה שראינו לפני שנה כ"גל השלישי". "הגל הראשון" היה בעיקרו ההלם מכוחה של המגפה, וכתוצאה מכך, גם ההסתגרות בבית. "הגל השני" הביא עימו הכרה במשבר כלכלי, שבעקבותיו המשק נפתח במאי־יוני 2020. "הגל השלישי" מביא עימו את כל השפעות המשנה שלכאורה נדחקו הצידה – דיכאון, תסכול, כעס ותחושת מחנק שגוברת ככל שהמשק מתקשה לחזור לשגרה. עבור משפחות וילדים, הגל הזה מתעצם ככל שמערכת החינוך לא מסוגלת להכיל את המגפה ומתקשה למצוא פתרונות שיאפשרו לילדים להגיע לבית הספר ויתנו להורים מעט אויר לנשימה.

חשבתי איך לסכם את החלק הזה באופן חיובי ולהציע לקורא להפנים תובנה שבעיניי היא חשובה. בשנים הקרובות נחיה תחת מגבלות מסוימות, אבל אם נסמוך על טבעו של האדם ועל שאיפתו לחיות באושר, הרי שאפשר להיות אופטימיים. יחד עם החיסונים ועם הרצון של העולם לחזור לשגרה כלשהי, נשאל את עצמינו מה הן אותן התאמות שיידרשו כדי להפוך את המציאות לכזו שאיתה אפשר לחיות חיים מלאים.

 



ומה עם ההדרכה?

 בהנחה שהיה ספר הדרכה להתמודדות מול מגפה עולמית שנכתב באופן תיאורטי ומבלי שאף אחד בדק אם הוא מאפשר פתרון מהיר ויעיל, האם הייתם עוקבים אחריו? מה היה גורם לכם לבטוח במי שכתב אותו אם הוא לא חווה מגפה בסדר הגודל שאנחנו חווים בשנה האחרונה? גם אם מדינות מסוימות החזיקו פרוטוקול להתמודדות מול מגפה, נראה שבסופו של דבר, כל אחת מהן בחרה לפעול אחרת בהתאם לשיקולים השונים ולמצב הבריאותי באותה מדינה. לפני שנה, הערכנו שמהמדינה ומוסדותיה, יחד עם החברות במשק ועד לרמה המשפחתית והאישית – כולנו נאלץ להגדיר לעצמנו דרך פעולה שלא נבדקה ולא יושמה קודם לכן. די להיזכר במספר המתווים שממשלת ישראל הגדירה בתחומים שונים של חיינו, כדי להבין שחלק מהמדיניות התבצעה תוך ניסוי וטעייה, גם אם זאת לא נאמרה באופן רשמי. ומשלב זה, כל מכלול ההחלטות שלנו השתנה. כאשר לא ברור מתי אפשר לחזור לעבודה במשרד, לבקר את המשפחה ולשלוח את הילדים למערכת החינוך, הרי שגם המציאות שלנו הפכה ל"ניסוי וטעייה" או שמא "ניסוי ותהייה". את ספר ההדרכה שחיפשנו, אנחנו בעצם כותבים בימים אלה. הניסיון, לא רק בישראל אלא גם בעולם כולו, מצביע על קבלת החלטות תחת עננת אי־ודאות, ומבלי שאפשר לחזות את כל ההשלכות והתוצאות שלה. השינוי המשמעותי התבטא בצורך בהערכת מצב "מתמשכת" כדי לבדוק איפה יש צורך לשנות מתווי פעולה ומתוך מטרה לתקן טעויות בטווחי זמן קצרים יחסית. ומכאן עולות שתי שאלות:

  1. האם המדינות והציבור התבססו בעיקר על נתונים מדעיים כדי להעריך את נכונות ההחלטות שקיבלו? נניח לרגע שבכל מדינה יש את מומחי הרפואה שמבינים את הנתונים ויכולים לתת את ההערכות בהתאם להם. ובנוסף, נניח שמדינות שיתפו נתונים והערכות מצב, בהתחשב בדרך שבה פעלה סין –זו לא הנחה שהיא בהכרח נכונה, האם הציבור מבין שכך התקבלו ההחלטות? האם יש בידנו, ההדיוטות שלא למדו רפואה ואפידמיולוגיה, להעריך נכונה את הנתונים ואת התרגום שלהם למדיניות? להערכתי, התשובה היא שהציבור הרחב לא מבין את מערך הנתונים, ובמקרים רבים אף לא רוצה להבין. במקום זאת, הוא מעדיף להסתמך על מי שיסביר את הנתונים באופן ברור תוך שקיפות מלאה. אשאיר לכל אחד מכם להביט לאחור ולהחליט האם הוא הבין את הנתונים, המספרים ואת מידת השקיפות בתהליך קבלת ההחלטות
  1. עד כמה מהר אפשר היה לשנות החלטה וכיוון פעולה כאשר מדובר במערכות של המדינה, שהן לכאורה "כבדות" ולא מותאמות למציאות שמשתנה בקצב כה מהיר? עם התשובה לשאלה הזו אנחנו מתמודדים כבר שנה. מערכת הבריאות הגיבה מהר ברמת הטיפול וגם ביכולת לחסן מאות אלפי אנשים בתוך שבועות בודדים. מערכת החינוך, לעומת זאת, לא השכילה לנצל את הזמן שחלף ולבנות תוכנית שתאפשר חזרה מהירה יותר למסגרת. האם אפשר היה לנצל את מזג האוויר החמים יחסית בישראל ללמידה באוויר הפתוח? האם אפשר היה להקצות עוד תקציבים, להעלות משכורות ולסכם עם המורים שיילמדו גם במהלך יולי ובזמן חופשות אחרות? האם אפשר היה למצב את המורים כ"גיבורי התקופה", יחד עם עובדי מערכת הבריאות, ולגרום להם להבין שחלק גדול מההצלחה של המדינה ושלנו האזרחים תלוי בהם? גם כאן אשאיר לכל אחד מכם לענות על השאלות. המשבר הזה, מעבר להיבטים השליליים שלו, נשא עימו הזדמנות יוצאת דופן עבור אנשי החינוך לבצע שינוי, תוך בחינה מחודשת של אופן ושיטות הלימוד. וגם אם אין עדיין ספר הדרכה שיסביר למורים ולמנהלים מה לעשות, הרי שזהו הזמן שלהם להתעלות. כבר אמרנו, הגיבורים החדשים של משבר הקורונה.



זה הזמן לשתף פעולה
 

רונן גפני התייחס במאמרו "עידן היצירה המשותפת", שמופיע באתר הספר, לעידן הנוכחי, שבמהלכו ארגונים ואנשים ישתפו פעולה תוך צמצום של אגו, חשיבה ממוקדת על ערך משותף ותנועה דינמית שתאפשר להבין את המציאות ולתקן מהר יותר החלטות שמתקבלות במסגרת הארגונית. האם זהו הפתרון לשאלה ששאלנו לגבי היעדרם של ספרי הדרכה? אולי זה לא הפתרון היחיד, אך העיקרון של שיתוף פעולה מקבל רוח גבית בימים אלה. 

נתחיל בדוגמה אישית בדמות הספר והמיזם. זה לא טריוויאלי לכתוב ספר משותף, בין שני חברים שהרקע שלהם שונה, הן בדרך שבה בחרו בחייהם המקצועית והן בדרך שבה הם רוצים ליצור ולבטא את עצמם. כעת, הוסיפו ל"תבשיל" גם את מיזם "החלטות" שמרחיב את הספר לעולמות מקצועיים נוספים, מיזם שהופך שני שותפים לכתיבה גם לשותפים עסקיים. עוד הרבה לפני שקראנו את המאמר של רונן גפני, הבנו שאת האגו מניחים בצד ושהחשיבה המשותפת מובילה אותנו למקומות שלא יכולנו להגיע אליהם בנפרד, וככל שנהיה פתוחים לעבוד ולשתף פעולה עם אנשים נוספים בעלי ערך ייחודי – דוגמת נבחרת כותבי המאמרים שלנו, הרי שנמשיך ללמוד, להשתפר ולדייק את המסרים ואת הערכים שאנחנו רוצים לפרוס בפני הקוראים והשותפים שלנו. 

בינתיים, הספקנו לראות שיתופי פעולה רבים נרקמים בין אנשים לחברות מתוך מטרה לקדם אג'נדה עסקית וכדי לשרוד בעולם שבו רוב התקשורת היא מרוחקת, זאת על בסיס הטכנולוגיה שעומדת לרשותנו. הינה דוגמאות שמשכו את עיניי ומעידות על שיתוף פעולה מעניין כדי להתגבר על המכשולים שהעמידה בפנינו המגפה:

  • עולם הספורט – ליגת הכדורסל האמריקאית, האן־בי־איי, הצליחה לסיים את העונה במתכונת של "בועה", כאשר הקבוצות מתכנסות במיאמי למשחקים במקום אחד ותחת מגבלות תנועה לא פשוטות. חלק מהשחקנים שהו ב"בועה" מעל לשלושה חודשים. ללא שיתוף פעולה של מנהלת הליגה, בעלי הקבוצות, צוותי האימון והשחקנים, לא היה אפשר להשלים את העונה שנקטעה באכזריות. ראוי לציין גם את ליגת האלופות האירופאית בכדורגל שהצליחה גם היא להגיע לסיומה במתכונת שונה ובשיתוף פעולה מלא של כל הקבוצות מהמדינות השונות
  • חברת "ארקיע", שבאמצעות שיתוף פעולה יוצא דופן בין ההנהלה לעובדים, בכללו קיצוץ שכר מהנהלה עד אחרון העובדים, גרמה לחברה להקטנה משמעותית של ההפסדים שנגרמו לה לאור השבתת הטיסות המסחריות 
  • שיתופי פעולה בין יחידות טכנולוגיות של הצבא למערכת הבריאות הביאו לידי הקמה מהירה של מערכות מידע ועיבוד נתונים שהיו קריטיות לניהול והתמודדות עם המגפה 
  • בתא המשפחתי המצומצם שלי הייתי עד לשיתופי פעולה שחיממו את ליבי. הילדים נרתמו לסייע בניקיון הבית, במטלות בית שונות שהיו "קצת" זרות להם, ועד לשיתופי פעולה קולינאריים במטבח שהשכיחו מאיתנו את הגעגוע למסעדות  

ולאחר הדוגמאות האלה, עדיין עולות בי שאלות רבות. האם היה אפשר ליצור שיתופי פעולה טובים יותר בין גופים שונים במשק הישראלי? האם ישראל שיתפה פעולה באופן המיטבי עם מדינות אחרות? האם המידע זרם בצורה יעילה בין מדינות העולם? והאם, בסופו של יום, קיבלו המדינות החלטות מתוך אינטרס צר או רחב יותר המבוסס על ההבנה שאת המגפה הזו לא ניתן למגר בחצר האחורית של כל מדינה אלא רק על־ידי שיתוף פעולה המבוסס על שיתוף ידע ומשאבים. 

עם סימני השאלה האלה, אני יכול להביט בגאווה על השנה האחרונה בידיעה, שיחד עם תומר, נתנו דוגמה אישית לשיתוף פעולה לסובבים אותנו, מתוך תקווה שבכך נעניק השראה לרבים אחרים.

 



האם מישהו לפניי צועק "אחריי"?

בן גוריון טבע את האמירה "תדע כל אם יהודה כי הפקידה את בניה בידי מפקדים ראויים לכך." אפשר להשליך זאת לעולם הצבאי, אך היינו רוצים להביט סביבנו ולדעת שיש בקרבנו מורים שראויים לחנך את ילדינו, מנהלים שראויים לתת דוגמה, רופאים שראויים לטפל בנו, אנשי תרבות ואומנות שראויים להצית את דמיוננו וכן, מנהיגים שראויים להנהיג אותנו בימים שקטים וסוערים כאחד. ואז, כאשר מגיעה מגפה שלא הכרנו והיא משנה סדרי עולם, הרי טבעי שנביט קדימה, וגם לצדדים, ונחפש אחרי מי ללכת. מערכת החינוך נסגרה, עברנו לעבוד מהבית, הגישה לתרבות, אומנות, ספורט וטיולים הצטמצמה עד מאוד. אנחנו, הישראלים הפעילים, שאוהבים לטייל, ליזום, להוביל וליהנות מהחיים, מגלים מציאות מגבילה ומחפשים להבין מה צריך לעשות עכשיו. נשארנו עם ההנהגה שהיא בעיקר מקור למידע מהימן, להשראה ולתקווה לעתיד טוב יותר. מבלי שנחווה דעה על ההנהגה במדינתנו היפה או בכל מדינה אחרת, היה לנו ברור כבר בתחילת המשבר שגם המנהיגים מתקשים לנוכח המציאות. לא היה בידיהם מידע מלא על המגפה, ובשלב הראשון – בטח לא לגבי החיסונים. במידה רבה, הם פעלו תוך ניסוי, טעייה ותיקון תוך כדי תנועה. גם היכולת לתקשר עם העם והשקיפות לא נראו ברורים לכולם. ואין הכוונה להביע ביקורת, כיוון שבראייה היסטורית, ייתכן שנבין שההתנהלות הייתה נכונה. וגם אם הייתה שגויה, הרי המנהיגים לא בהכרח יכלו לנהוג אחרת בהינתן מצב שלא הכירו קודם. 

אז עם מה נשארנו? בעיקר עם עצמנו. 

התובנה המתבקשת הייתה, שקודם כול נבין כי לא בהכרח נקבל תשובות והנחיות ברורות. ואם זה המצב, כדאי שנישא באחריות על עצמנו ולא נחכה שמשהו יגיד לנו מה לעשות, אלא ננסה להבין את המציאות באמצעות המידע והכלים שרכשנו עד פרוץ המשבר. אם זה אומר שצריך לכתוב בעצמנו את הספר, כך נעשה. אם צריך לשתף פעולה כדי להתגבר על בעיות חדשות, נמצא דרך או ניצור את אותה בעצמנו. אם צריך לתת דוגמה אישית בבית, מול הילדים, כלפי העובדים, מול התלמידים או בכל מקום אחר, אז נפגין אומץ ונשדר ביטחון כלפי הצעירים הפחות מנוסים. החשיבה שלנו הייתה, שככל שנפגין יותר מאותה מנהיגות אישית, כך נקטין עבור עצמנו את תחושת חוסר האונים, נגלה יוזמה ונעודד את הסביבה שלנו לפעול באותו האופן. השאיפה שלנו הייתה ועודנה, לגרום לקוראים לשאול שאלות, לאתגר את עצמם מול מוסכמות שאולי כבר לא בתוקף, להחליף סימני קריאה בסימני שאלה, ובעיקר לגרום לכל אחד מאיתנו לקבל לפחות החלטה אחת חדשה ובעלת משמעות. 


סיכום

בין סגר לבידוד, בין שיחת זום לתוכנית ב"נטפליקס", בין אי־ודאות לגעגועים למסגרת, משפחה וחברים, נרצה שתצאו עם תקווה לעתיד טוב ובריא יותר. להיות בבית לא בהכרח משמעותו שאנחנו חייבים להישאר במקום. האם נצליח ללמוד דבר חדש? לפתח כישרון חבוי? לשתף פעולה? לסמוך יותר על עצמנו ועל יכולותינו? 

אם נצליח, במסגרת מיזם "החלטות", להוביל אתכם הקוראים לתובנה אחת חדשה, הרי שהשגנו את מטרתנו. מתוך תקווה שהדבר יוביל לשינוי חיובי עבורכם ועבור הסביבה שלכם, שהיא בעצם הסביבה של כולנו. 

שלכם,

גיא גל-און (מחבר הספר "החלטות)

מוזמנים להתרשם ממאמרים נוספים